רואה אותך בעיניים עצומות :סיפורו של עיווה נכה לוחם, שמח ומנצח!

תקציר:
אני מוצא את עצמי מול ערפל שאין בו כלום. אני ממצמץ בעיניים. סוגר ופוקח, משפשף קצת – ושום כלום. מסתכל ימינה, איפה כתמי חבריי לספסל הלימודים? לאן הם נעלמו פתאום?! חרדה נוראה לופתת אותי. אני עיוור. עיוור לגמרי. שלום לך עולם! שלום ולא להתראות. בהיסטריה אני דופק על השולחן, מנסה לעורר את תשומת ליבו של חברי לשולחן. “תשמע, אני לא רואה פתאום כלום. לא יודע מה קורה לי! תוציא אותי החוצה!” המצוקה שמתגלגלת ממילותיי מקפיצה אותו ממקומו. הוא נותן לי יד, ואני מגשש בעקבותיו החוצה. מתיישב על ספסל ליד חדר המנהל, טומן את ראשי בין ידיי וסוף סוף מתפרק ההלם שבי לרסיסי בכי. ידעתי. ידעתי שיום אחד יבוא הערפל הזה וינתק אותי מכל מה שעוד היה לי, אך ידיעה מראש אינה מקלה על אובדן, וודאי לא הפתאומיות המטלטלת הזו. אחר כך אני מפסיק לבכות וחושב מה עושים עם דבר נורא כזה, ואיך בדיוק יוצאים ממנו. מאחר שאני פזמונאי, אני יושב כך, חמש דקות, וכותב את אחד הפזמונים היותר חזקים שלי: אני לא אראה עוד את יפי העולם / מפל מים, ימים - רק אשמע את קולם / כן רק את קולם אשמע / אל חמה כתומה בשקיעה לא אביט / אל ירח צחור ויפה מתמיד / על עיניי לא יזרחו עוד כוכבים / כי תמיד תהיינה מכוסות בעבים / מחפש אני מעט אור בו לראות / אך השחור שוב תוקף את עיני הכהות / ומין כוח שטני לי בלחש אומר / לא, לא תוכל לראות יותר! / אך אני אתגבר / אקום אעמוד כנחל איתן / אף אם הפכתי עיוור / אמשיך אני כאן! ספר זה, על כל הנכתב בו, הוא קריאה שאני מבקש לקרוא ממקום מושבי על כיסא הגלגלים שלי. אין לי רגליים לרוץ בהן בכל העולם, אין לי שופר שביכולתי לתקוע בו כדי להקיץ נרדמים משנתם, אך אל תוך הדפים הללו ירקתי את דם לבי, את הזעקה הפנימית שבתוכי הקוראת לכל אחד מאתכם: עצור לרגע את הריצה היומיומית הבלתי פוסקת! חדל ללכת כמו כבש בתוך עדר, בלי מחשבה! התבונן על חייך, בדוק את היעד שהצבת לך. האם הוא גבוה מספיק? האם לא הסתפקת בקטן? נסה להקדיש עוד טיפ-טיפה מחשבה לעניין התפקיד היסודי שלך, והקדש תשומת לב לשאלה המהותית של ‘מה הייעוד שלך כאן בחיים’.

עותקים